נהר הדואורו (בספרדית: Duero) הוא נהר שמקורו בפסגות הרי סיירה דה אורביון (Serra de Urbión), במחוז הספרדי סוריה (Sória), בגובה 2,160 מטר, וחוצה את צפון פורטוגל עד לשפכו ליד הערים פורטו ווילה נובה דה גאיה (Vila Nova de Gaia). זהו הנהר השלישי באורכו בחצי האי האיברי. אורכו 897 ק"מ, מתוכם 572 ק"מ באדמת ספרד, 213 ק"מ ראויים לשיט בשטח פורטוגל ו-112 ק"מ בעלי אופי בינלאומי, שכן מסלולו משמש כגבול. הקטע האחרון הזה, בו הנהר מתצר ואפיקו מעמיק, ידוע כאריבס (arribas). גדותיו מוגנות על ידי הקמת הפארקים הלאומיים של דואורו הבינלאומי בפורטוגל ואריבס דל דואורו בספרד.
אונסק"ו כללה, ב-14 בדצמבר 2001, את אזור הגפנים של האלטו דואורו (45°68' צפון, 5°93' מערב) ברשימת האתרים שהם מורשת עולמית, בקטגוריה של נוף תרבותי.
הגרסאות העממיות למקור שמו הן רבות. הסבירה ביותר מצביעה על הקלטית העתיקה 'דור' או 'דובר' (מים, נהר). אחרת אומרת שבמדרונות התלולים, נהר שטף גדות יבשות ועוינות. בעבר התגלגלו בו אבנים קטנות מבריקות שהתגלו כזהב. מכאן השם שניתן לנהר זה: דואורו (של + זהב). גרסה אחרת אומרת שהשם נגזר מהלטינית 'דוריס', כלומר 'קשה', המעיד היטב על קשיחות קוויו המפותלים והנופים שהוא חוצה, במיוחד המצוקים הגבוהים של אריבס דל דואורו, בקטע הבינלאומי של הנהר, בין מירנדה דו דואורו (Miranda do Douro) וברקה ד'אלבה (Barca d'Alva) (פיגירה דה קסטלו רודריגו). הגזירה העממית של שמו מרמזת רומנטית על קשר ל"נהר הזהב (ד'אורו)", אך אין לכך כל בסיס היסטורי. הצורה הכתובה בלטינית: Durius, ערבית: Duwiro, בספרדית: Duero ובפורטוגזית: Douro.
לדואורו יש אגן ניקוז בשטח של כ-18,643 קמ"ר בשטח פורטוגל המהווה כ-19.1% משטחו הכולל שהוא 97,603 קמ"ר. הוא נובע בספרד, בפסגות הרי סיירה דה אורביון (סוריה), בגובה 2,160 מטר ושפכו בחוף האטלנטי, בעיר פורטו. מהלכו באורך כולל של 897 ק"מ. הוא מתפתח לאורך 112 ק"מ בגבול הפורטוגלי והספרדי ולאחר מכן 213 ק"מ בשטח הלאומי. גובהו הממוצע הוא 700 מטר.
בתחילת מהלכו הוא נהר רחב ובעל זרימה חלשה. מסמורה עד לשפכו, הוא זורם בין סלעים בתעלות עמוקות. השיפוע החזק של הנהר, העקומות הצרות, הסלעים הבולטים, הזרמים האלימים, האי-סדירויות המרובות, המפלים וה"קפיצות" או "הנקודות" הרבות הפכו נהר זה לבלתי ניתן לאילוף.
בניצול ההפרש הגבוה, במיוחד באזור הדואורו הבינלאומי, שם ההפרש הממוצע הוא 3 מ'/ק"מ, החל משנת 1961, בוצע ניצול הידרואלקטרי של הדואורו. עם בניית הסכרים, נוצרו מאגרי מים גדולים ושקטים, שעודדו שיט תיירותי ופנאי, כמו גם דיג ספורטיבי. למעט תקופות של שיטפונות גדולים, ניתן לומר שהנהר אולף סופית.
בקטע הלאומי של הדואורו, התקנת מנעולי מים במקביל לסכרים ההידרואלקטריים אפשרה יצירת תעלת שיט נהר-ימי.
במהלכו, בין במפוסטה (Bemposta) ופיקוטה (Picote), ניתן לראות במימיו המראתיים את כל מה שמקיף את הסביבה הזו: העננים, השמש (ששורפת את העיניים, משתקפת במים), ההרים, הסלעים, הציפורים (ברווזים, אנפות, נשרים, עיטים, שחפים). בסלעים הגבוהים ביותר ניתן לראות עופות דורסים, שומרים על קיניהם.
מאידך, בנהר, מינים מקומיים כמו האסקלו, הצלופח והפורל, הושמדו או על ידי דיג רשת בלתי מבוקר ו/או על ידי שינוי התנאים הסביבתיים (חלק מהשנה הם קרובים לגבול העמידות של חלק מהמינים). לאחר בניית הסכר, הוכנס הקרפיון שיכול להגיע למעל 20 ק"ג, ויש לו תכונה לאכול הכל, מנקה את הסכרים גם בתנאי חמצון מים ירודים. לאחרונה הופיעו הבס, הפרש, השורן ובטנון אדום. ניתן עדיין למצוא בשפע את הבוגה והברבוס ואפילו צדפות (דומות לאלה של הים).
עם זאת, המעבר ליד סלעים ענקיים, צבועים בגוונים שונים, על ידי הפרדת שברי סלע, שנגרמו על ידי התפשטויות והתכווצויות פתאומיות, הנגרמות על ידי האקלים, הוא מדכא.
במהלך נסיעה ליד הדואורו, המתפתל בין המצוקים, ניתן לראות היכן חיים ו/או מקננים נשרים, עיטים, יונים בר, סנוניות וכו', ובמדרונותיו, חוגלה, תור, זרזיר, שחרור, אוריול וכו'.
בתוך חורשות הערער, הלבנה, האלון, שעם ואורנים ומגוון צמחייה אחר במדרונות הדואורו, ניתן עדיין למצוא מיני ציד, שהם אחד מהעושר הטבעי הגדול ביותר באזור: איל הכרמל, חזיר בר, ארנב, ארנבת, זאב, שועל, גירית, גנט וכו'.
